החיילת הבלונדינית וחמין השבת של אימי

כשהורי הגיעו ארצה מעיראק שלחו אותם היישר למעברה בנגב, בשם דורות-גבים. היום, במקרה או שלא במקרה, זו העיר שדרות. זה היה ביוני 1951.

הם גרו באוהלים יחד עם עוד עולים מעיראק ומתימן. למי שלא יודע, לא היו אז כבישים, לא חנויות, לא חשמל ובטח לא כיריים של גז. גם מצרכי מזון בקושי היה אפשר להשיג.

אני הייתי הבת הבכורה במשפחה. תינוקת בת חמישה חודשים. כל הזמן החזיקו אותי על הידיים הייתי הילדה הראשונה במשפחה ואמי רצתה לפנק אותי. גם השכנים ובעל הצרכנייה אהבו להחזיק אותי על הידיים. בעל הצרכנייה בשם דוב ביקש להחזיק אותי תמיד. ביד אחד הוא אחז בי וביד השנייה רשם את החשבון  ואני בינתיים תלשתי לו את השערות.

ערב שבת אחד אמי הכינה חמין מפסטה שקראו לה אז “אורז בן גוריון”. היום קוראים לזה פתיתים (צורתם מארכת). בדרך כלל החמין שלנו עשוי מאורז או חיטה אבל זה מה שהיה ואמי ידעה תמיד לאלתר. היא בנתה בתוך האוהל חומה עגולה מאבנים ושמה באמצע את הפתילייה ואבי הביא קופסת פח עגולה וחתך אותה באמצע מלמעלה ושם אותה על הפתילייה ועל זה שמו  את החמין.

לפני שהלכו לישון אמי בכל זאת דאגה. היא פחדה שמא תפרוץ דליקה מהפתילייה, כי בכל זאת, זו פתילייה מנפט. ואי אפשר לבטוח בה כל-כך.  כדי להשקיט את רוחה היא שמה על יד מיטתה, דלי עם מים ובו “סחבה” מבד יוטה, למקרה חרום שבו תפרוץ דליקה.

הם הלכו לישון ואמי נרדמה.

באמצע הלילה היא חלמה שחיילת בלונדינית יפה, נגשת אליה, נוגעת לה קלות ברגל ואומרת לה: ” חנה, חנה, התעוררי השמיכה נפלה לך ” …

אמי מתעוררת להחזיר  את השמיכה ומה היא רואה?… עשן ופיח. והכול מחניק מסביב…  היא הרימה אותי מהר בידיים, העירה את אבי ז”ל ויצאה מהאוהל.

אבי פרק את האוהל וכיבה את הפתילייה וכך יצאנו מהמקום בזמן.

גם אחרי כחמישים שנה אמי מאמינה שרוחה ונשמתה של אותה חיילת ישראלית שלחמה באזור היא שהגנה עליה ובזכות אותה חיילת בלונדינית יפה חייהם ניצלן. תודה לאלוקים  ולחיילת האלמונית.